מעניין לחשוב איך היה נראה הסיקור של אביב העמים בטוויטר, לו שירות המיקרו בלוגינג היה קיים ב-1848.
המשתמשים באנגליה ובארה”ב היו מן הסתם מריעים למתקוממים בכיכרות בפרוסיה, צרפת והונגריה, מהללים את הערכים הליברליים שבשמם מילאו את הכיכרות בברלין, פאריס או בודאפשט וכמובן תוקפים את העריצים המרושעים שהשתיתו את שלטונם על חודי הכידונים. ייתכן, שאותם המשתמשים היו תוקפים את ממשלותיהן שהעדיפו לעמוד מן הצד ולתמוך ולו בשתיקה בסדר הישן ולא בכוחות הקידמה.
התיאור הרומנטי הזה נשען במידה רבה על ההתייחסות העכשווית לאירועים בקהיר. האם יש להתייחסות הזאת בסיס במציאות? האם אנו עומדים בפני דמוקרטיזציה של מצרים שתתפשט בעולם הערבי?
כדי לענות על שאלה זו נפרק אותה לשלוש שאלות משנה:
1. מה הקשר בין מהפיכה לדמוקרטיה?
2. באיזו מידה מתאימה החברה המצרית להתפתחות משטר דמוקרטי?
3. האם הנסיבות ההכרחיות לקיומה של דמוקרטיה קיימות בעולם הערבי?
מהפיכה ודמוקרטיה
מאז המהפיכה הצרפתית יש נטיה לקשר בין מהפיכה לקידום ערכים ליברליים אם לא לדמוקרטיה ממש.
הסתכלות מעמיקה יותר מגלה תמונה פחות חד משמעית. המהפיכה הצרפתית הניבה את הצהרת זכויות האדם, אך עברו עוד100 שנים עד להקמת רפובליקה יציבה. במהפכות אחרות הקשר לדמוקרטיה היה רופף אף יותר. המהפכות ברוסיה, סין ואיראן החליפו משטר אוטוריטארי אחד באחר. התקוממות עממית היא שיטה נפוצה להפלת משטרים רודניים, אך הרבה פעמים המשטרים הנופלים מוחלפים במשטרים אוטוריטאריים אחרים.
החברה המצרית ודמוקרטיה
ב- 1952 התחוללה במצרים מהפכת הקצינים שהדיחה מהשלטון את המלך פארוק. כעבור שנה בוטלה המלוכה ומצרים הפכה לרפובליקה. מאז ידעה מצרים שלושה שליטים, כולם אנשי צבא. במהלך התקופה הזו לא נוצרה במצרים חברה אזרחית היכולה להיות בסיס לדמוקרטיה. אחת הסיבות למהומות הנוכחיות היא האבטלה הגואה במצרים, במיוחד בקרב בוגרי אוניברסיטה. סיבה נוספת היא מחאה נגד השחיתות של המשטר שהצמיחה שכבה דקה של מקורבים שהתעשרה בעוד שעשרים אחוז מהאוכלוסיה נמצא מתחת לקו העוני.
הכוחות הפרו דמוקרטיים חלשים ולא מאורגנים. שני הכוחות החזקים בחברה המצרית הם הצבא והאחים המוסלמים. המבנה הזה מזכיר שתי מדינות מוסלמיות אחרות: טורקיה ופקיסטאן. הראשונה נשלטת על ידי מפלגה איסלאמית לאחר שבמשך שנים התערב הצבא בחיים הפוליטיים כדי לשמור על הדמוקרטיה (פרדוקס בכל מדינה אחרת). גם בפקיסטאן הצבא היה מעורב לא אחת בפוליטיקה המקומית, אפילו ללא מראית עין של שמירה על הדמוקרטיה.
ערכים דמוקרטיים יתקשו לפתור בעיותיה של מצרים העוני המשווע, פיגור הטכנולוגי והתפוצצות אוכלוסיה, כאשר האלטרנטיבה האיסלמית קורצת. הזיהוי של הדמוקרטיה עם המערב ובמיוחד עם ארה"ב לא תוסיף נקודות לכוחות הדמוקרטיים.
דמוקרטיה והעולם הערבי
ישנן מדינות מוסלמיות בהן יש מידה כזאת או אחרת של דמוקרטיה. טורקיה היא אחת מהן, אינדונזיה היא דוגמא אחרת. העולם הערבי ידע הרבה הפיכות צבאיות אך עד להתקוממות בטוניסיה לא היה מקרה של מהפיכה עממית שהעלתה משטר דמוקרטי. התפשטות המהומות במצרים, ירדן ותימן מבשרות על פוטנציאל נוסף לשינוי.
ישנם בעולם הערבי מכשולים מובנים שיקשו על התבססות הדמוקרטיה. השבטויות והגיוון האתני/דתי המאפיינים רבות ממדינות ערב מקשים על יצירת דמוקרטיה יציבה. נאמנויות שבטיות במדינות כמו תימן או עיראק חזקות בהרבה מהמחוייבות לדמוקרטיה. שלטון המבוסס על קבוצת מיעוט כמו הסונים בעיראק, העלאווים בסוריה, או הנוצרים בלבנון בזמנו יעשה ככל יכולתו לשמור על השלטון.
סיכום
דמוקרטיה אינה מצב שנבנה ביום אחד וגם לא תרופת פלא. כדי שהיא תשתרש דרוש תהליך ארוך של קבלת רעיונות, פיתוח דרכי פעולה ומוסדות. אחרי החגיגות של הפלת הרודן עדיין ישנה מדינה לנהל. לא המהפכה הצרפתית ולא נפילת האימפריה הסובייטית הביאו בטווח הקצר לעליית משטרים דמוקרטיים . לא יהיה זה הוגן לצפות לכך בעולם הערבי.
